משפטו של אוסקר ווילד

אוסקר ווילד נגד המרקיז מקווינסברי-1895

משפט הדיבה המפורסם והטראגי בעולם, המשלב סערת יצרים, אגו ופוליטיקה, הינו משפטו של אוסקר ווילד, מגדולי המחזאים והסופרים בבריטניה. אוסקר ווילד

 

מספר שנים לפני פרוץ הפרשה, התאהב ווילד במשורר צעיר בן 22, בשם לורד אלפרד דאגלס, "בוזי" בפי חבריו. נטיותיו ההומוסקסואליות של ווילד, נשוי ואב לשני בנים, לא היו סוד בקרב מכריו, ומהר מאוד התפתח בין השניים קשר רומנטי סוער. אביו של בוזי, המרקיז מקווינסברי, היה אדם אלים ועיקש, שהתנגד נמרצות לאורח חייו של בנו ולקשר שלו עם ווילד, ושם לו למטרה להפריד בין השניים בכל דרך אפשרית. בערב הפתיחה של מחזהו של ווילד "חשיבותה של רצינות", ניסה המרקיז להתפרץ לתיאטרון ולהרוס את האירוע, אך נחסם על ידי מאבטחים ששכר ווילד מבעוד מועד. כמה ימים לאחר מכן העביר המרקיז כרטיס לווילד ובו כתב "לאוסקר ווילד המתנהג כסדומאי". ווילד שהיה בשיא הצלחתו באותה תקופה, נפגע מהמתקפות החוזרות ונשנות של האיש, החליט להגיש תביעה כנגד המרקיז בגין לשון הרע שבכרטיס.

 

לורד אלפרד דאגלס, המכונה "בוזי"עם התקרב מועד המשפט, ניסו חבריו הקרובים של ווילד, ביניהם ג'ורג' ברנרד שואו ופרנק האריס, להניא אותו מלהמשיך בהליך. חששם, שהתברר בדיעבד כמוצדק, היה כי אם המרקיז יוכיח כי האשמותיו על מיניותו של ווילד אמת הן, תיאלץ המשטרה לפתוח כנגדו בחקירה, שכן באותם ימים, נחשבה הומוסקסואליות עבירה פלילית כנגד הציבור שעונש מאסר בצידה. כשנראה היה שווילד אכן נוטה להקשיב לחבריו ולוותר על התביעה, התערב בוזי, ששנא את אביו, והציב לו אולטימטום – או משפט או פרידה. ווילד בחר במשפט.

 

משפט הדיבה החל ב-3 באפריל 1895. ווילד, יהיר, שנון וגאוותן, הכחיש נמרצות את האשמות המרקיז, אולם במהלך החקירה הנגדית התחוור לו לתדהמתו, כי בחודשים האחרונים היה נתון למעקב נסתר על ידי חוקרים פרטיים ששלח המרקיז לאסוף מידע מפליל אודותיו. אם בתחילת עדותו ניסה ווילד להפוך את ההליכים לבדיחה ולענות תשובות יצירתיות ושנונות הרי שככל שהמשיכה החקירה הפך ווילד מתגונן יותר ויותר והמתח באולם הלך וגבר. התביעה סיימה את תיקה אחר הצהרים, מבלי שקראה לבוזי אל דוכן העדים ופרשת ההגנה החלה, כשהסניגור מכריז בנאום הפתיחה כי ההגנה תביא מספר רב של גברים צעירים שהיו בני זוג מיניים של ווילד.

ווילד ואהובו, בוזי, 1893באותו ערב, ניסה פרקליטו של ווילד, שהבין את חומרת מצבו של מרשו, להגיע לעסקה עם הסניגור, לפיה ווילד ימשוך את התביעה אם המרקיז יוותר על הצגת הראיות שאסף כנגד אורח חייו. למחרת, אכן משך ווילד את תביעתו, אולם המרקיז, שהתנגד בתקיפות לעסקה שכן רצה להרוס את ווילד, לא זו בלבד שלא כיבד אותה, אלא אף שלח את כל הראיות שהיו בידיו לסקוטלנד יארד.

 

בו ביום הגיעו השוטרים לבית המשפט כדי לבקש צו מעצר כנגד אוסקר ווילד. אוסקר ווילד הפך ממאשים לנאשם. הוא נתקף בדכדוך עמוק ובחוסר החלטיות, ובפרק הזמן הקצר שעמד בפניו עד למעצרו, לא השכיל לברוח מהארץ, כפי שייעצו לו בחום חבריו, בני משפחתו ופרקליטיו. הוא נעצר ב-6 באפריל 1895. בקשתו לשחרור בערבות נדחתה, ותוך מספר שבועות הוגש נגדו כתב אישום פלילי בגין ביצוע מעשים "בלתי הגונים" והתנהגות "מופקרת". במהלך משפטו, שנפתח ב-26 באפריל 1895, נשמעו עדויות רבות של גברים צעירים שקיימו יחסים אינטימיים עם ווילד. שלא כמו במשפט הדיבה, הפעם, גישתו של ווילד היתה מתונה, צנועה ושקטה ותשובותיו הצליחו לגעת בלב השומעים ולרגש את המושבעים עד כדי כך שלא הצליחו להכריע בעניינו, והוא שוחרר מהמעצר.

 

אנדרטה לזכרו של אוסקר ווילד בדבלין, אירלנד, מקום הולדתולמרבה הצער, המדינה לא הסתפקה בכך, ומסיבות פוליטיות הוחלט כי יערך משפט שני. הדבר היה למורת רוחם של אנשים רבים, כולל אפילו פרקליטו של המרקיז, שלא הבין מדוע אי אפשר להניח לווילד לנפשו. בדיעבד נראה היה, כי ראש הממשלה דאז, רוזברי, היה נתון לסחיטה מצד המרקיז ואנשיו, שאיימו לחשוף לציבור רומן הומוסקסואלי שניהל עם בן אחר של המרקיז, פרנסיס. ווילד הורשע בסופו של דבר ב-25 במאי 1895 ונשלח למאסר עם עבודות פרך למשך שנתיים (העונש המקסימלי שהיה קבוע בחוק), בכלא רידינג הידוע לשימצה. המרקיז לא הסתפק בכך, ואף תבע את ווילד בגין הוצאותיו במשפט הדיבה, סכום עתק, שרושש את ווילד לחלוטין.

 

לאחר שהשתחרר ב-19 במאי 1897, עזב את מולדתו והתגורר באירופה ללא אשתו וילדיו, ששינו את שם משפחתם והיגרו לארה"ב וללא בוזי אהובו, שגם נטש אותו. הוא נפטר ממחלה, חסר כל, בפאריז, ב-30 בנובמבר 1900.

 

לפרוטוקולים של משפט הדיבה, לחצו כאן.

 

לפרוטוקולים של המשפט הפלילי הראשון, לחצו כאן.

 

לפרוטוקולים של המשפט הפלילי השני, לחצו כאן.

 חזרה למעלה ↑

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים