חברת החשמל נגד "הארץ" - דיני לשון הרע פוגשים במשפט החוקתי

 

חברת החשמל נגד עיתון "הארץ" –

 

הגדרת היחס הנורמטיבי בין חופש הביטוי לבין זכות האדם לשם טוב

 

 

בשנת 1966 חשף עיתון "הארץ" סקופ: חברת החשמל רכשה מכונית פאר מסוג "שברולט אימפלה" עבור המנכ"ל. הימים היו ימי מיתון כלכלי ונמתחה ביקורת קשה על חברת החשמל, שהזדרזה להעמיד את הרכב היקר למכירה על מנת להרגיע את הרוחות. כארבעה חודשים אחר כך, פרסם העיתון ידיעה נוספת לפיה המכונית, עליה הושת מחיר יקר יחסית, טרם נמכרה וזאת משום שחברת החשמל לא התכוונה למכרה מלכתחילה אלא להשאירה בסוכנות הרכב "עד יעבור זעם" הציבור ולהשיבה אחר כך לידי המנכ"ל. חברת החשמל והמנכ"ל התרעמו על הדברים והגישו תביעת דיבה כנגד "הארץ". אימפלה באפריקה

 

ההליכים נמשכו 10 שנים תמימות, במהלכם הגיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי ופעמיים לבית המשפט העליון, פעם אחת לערעור ופעם שנייה – לדיון נוסף.

 

השופט יוסף חריש, מבית המשפט המחוזי, דחה את טענות העיתון וקיבל את התביעה. נפסק כי העיתון יפצה את חברת החשמל ב-1 לירה ואת המנכ"ל ב-10,000 לירות. ערכאת הערעור, לעומת זאת, הפכה את פסק הדין ופסקה לטובת הנתבעים ברוב של שני שופטים, שמגר וברנזון, כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת. בקשת חברת החשמל לקיים דיון נוסף התקבלה ושם שוב נהפכה הקערה על פיה ובית המשפט העליון פסק, ברוב דעות של ארבעה שופטים כנגד דעתו החולקת של שמגר, כי הנתבעים ביצעו עוולת פרסום לשון הרע וכי לא עומדת להם כל הגנה.

 

השופט משה לנדויפסק הדין של הרוב בדיון הנוסף, אותו התווה השופט לנדוי, הגדיר את היחס הנורמטיבי בין הזכות לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב, וקבע כי אלו זכויות מתנגשות, בעלות משקל דומה. לנדוי הסתמך על ההלכה שקבע השופט אגרנט בפרשת "קול העם" לפיה:

 

"הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים-חברתיים חשובים..." (בג"צ 87/53, 73 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 879).

 

במילים אחרות, לשיטתו של לנדוי יש לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב תוך מתן משקל שווה לשני הערכים ואולי אף תוך העדפת הזכות לשם טוב.

 

שמגר בדעת מיעוט, הציג גישה שונה בתכלית, שהתבססה על פסק דין אמריקאי מכונן שכתב השופט Brennan בעניין New השופט מאיר שמגרYork Times v. Sullivan. שם נקבע, כי לחופש הביטוי מעמד על נורמטיבי, העולה על מעמדה של הזכות לשם טוב. בפסק הדין הסביר שמגר את גישתו הליברלית וטען כי:

 

"אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה".

 

לפי גישת המיעוט של שמגר, שנדחתה כאמור בדיון הנוסף, העדפת חופש הביטוי על פני חוק איסור לשון הרע תיעשה גם אם יתברר בדיעבד שהפרסום היה שגוי או לא מדויק אך רק אם הפרסום נעשה בתום לב ועם קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים.

 

בסופו של דבר נפסק, כי הכתבה בעיתון הכילה לשון הרע כגד חברת החשמל וכי יש לקבל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.  

 

לפסק הדין המלא של בית המשפט המחוזי לעניין החבות בלבד, לחצו כאן.

לפסק הדין המלא של בית המשפט המחוזי לעניין הנזק בלבד, לחצו כאן.

לפסק הדין המלא של ערכאת הערעור בבית המשפט העליון, לחצו כאן.

לפסק הדין המלא בדיון הנוסף, לחצו כאן.

 

חזרה למעלה ↑

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים