לשון הרע במשפט העברי

המשפט העברי רואה בחומרה רבה דברי לשון הרע. העיסוק בסוגיה מתחיל בתורה, עובר דרך המשנה והתלמוד, מקבל ביטוי סדור במשנה תורה ובשולחן ערוך ומגיעה לשיאו בספרו של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין - החפץ חיים. החוק הישראלי לא אימץ את הסדריו הפרטניים של המשפט העברי בסוגיה, אולם הפסיקה נוהגת לצטט ממקורות המשפט העברי בסוגיה זו ולשאוב מהם השראה.

 

 

לצד החובה להוכיח את עמיתך, קובעת התורה איסור על הליכת רכיל. קוהלת מציין את חשיבותו של השם הטוב ותהילים מחייב נצירת הלשון מרע. מאידך ירבעם הוכיח ברבים את המלך שלמה, בשל מעשה לא ראוי (על פי פרשנותו של רש"י).
גם המשנה עומדת על חשיבות השם הטוב וחומרתו של מעשה לשון הרע. הסוגיה נדונה בעקיפין בהקשר של הוצאת שם רע על נשים.
התלמוד עוסק בחומרת חטא לשון הרע, תוך אזכור פרשיות מקראיות (חטא המרגלים, דוד וציבא, אמציה ועמוס) והוא מדגיש את גורלם החמור של אומרי לשון הרע, אך גם את חומרת קבלת דברי לשון הרע.
הרמב"ם הוא שהציג, לראשונה, הסבר שיטתי למהות האיסור על לשון הרע. הרמב"ם דיבר בשני סוגים של לשון הרע: אמירת דברי שקר על חברו (הוצאת שם רע) והפצת רכילות אף שהיא אמת (לשון הרע). לשיטתו של הרמב"ם גם לשון הרע שהיא אמת אסורה.
השולחן ערוך בוחן את סוגיית הוצאת לשון הרע כחלק מדיון אנליטי בדיני הנזיקין. על פי ניתוח זה, הוצאת לשון הרע היא חטא חמור כלפי שמיים, אולם ככלל מי שבייש את חברו בדברים, פטור מתשלום. יחד עם זאת, משאיר בעל השולחן ערוך פתח לבית דין להטיל סנקציות על מוציאי לשון הרע, בנסיבות מיוחדות.
למרות שמקורות הלכתיים דנו מאז ימי המשנה בסוגיית לשון הרע, הרי שהעיסוק בתחום זה היה מצומצם ביותר, בוודאי שבהשוואה לנושאים אחרים כגון שמירת שבת או כשרות. כל זה השתנה בשנת 1873 כאשר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1838-1933) פרסם את ספרו "חפץ חיים" (והחל להקרא על שם ספרו), שהוקדש כולו ל"לשון הרע".
דרונט בניית אתרים