לשון הרע במשנה תורה

הרמב"ם הוא שהציג, לראשונה, הסבר שיטתי למהות האיסור על לשון הרע. הרמב"ם דיבר בשני סוגים של לשון הרע: אמירת דברי שקר על חברו (הוצאת שם רע) והפצת רכילות אף שהיא אמת (לשון הרע). לשיטתו של הרמב"ם גם לשון הרע שהיא אמת אסורה.

התייחסות משנה תורה לסוגיית לשון הרע:

הלכות סנהדרין פרק ה, ו:
[ו] ואין שליח בית דין חייב באמירת דברים אלו, משום לשון הרע.  וכל המצער שליח בית דין, יש לבית דין רשות להכותו מכת מרדות.

הלכות דעות פרק ז, א-ח:

א  המרגל בחברו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך".  ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "לא תעמוד על דם ריעך".  צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.

ב  איזה הוא רכיל--זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני:  אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם.

ג  יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע; והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת.  אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא.  אבל בעל לשון הרע--זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי:  על זה הכתוב אומר, "יכרת ה', כל שפתי חלקות--לשון, מדברת גדולות".

ד  [ג] אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא--עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.  ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע--כאילו כפר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו, ללשוננו נגביר--שפתינו איתנו:  מי אדון, לנו".  ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת--האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.

ה  [ד] ויש שם דברים שהן אבק לשון הרע.  כיצד:  מי יאמר לפלוני, שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה; וכיוצא בדברים האלו.  וכן המספר בטובת חברו בפני שונאיו--הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו; ועל עניין זה אמר שלמה, "מברך ריעהו, בקול גדול--בבוקר השכם:  קללה, תיחשב לו" --שמתוך טובתו, בא לידי רעתו.

ו  וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה--הוא ששלמה אומר, "כמתלהלה, היורה זיקים--חיצים ומוות . . . ואמר, הלוא משחק אני".  וכן המספר בלשון הרע דרך רמיות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו, אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע.

ז  [ה] אחד המספר בלשון הרע בפני חברו, או שלא בפניו; והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו--הרי זה לשון הרע.  ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע--והוא שלא יתכוון להעביר הקול, ולגלותו יותר.

ח  [ו] כל אלו--הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עימהן, ולשמוע דבריהם.  ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע בלבד.

 

 

הלכות טומאת צרעת פרק טז, יג-טז:

יג  [י] הצרעת--הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה:  שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת.  וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם--אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.

יד  שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית--משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

טו  ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת . . . זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך":  הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים.  והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד".  ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת.

טז  קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם.

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים