לשון הרע וה"חפץ חיים"

למרות שמקורות הלכתיים דנו מאז ימי המשנה בסוגיית לשון הרע, הרי שהעיסוק בתחום זה היה מצומצם ביותר, בוודאי שבהשוואה לנושאים אחרים כגון שמירת שבת או כשרות. כל זה השתנה בשנת 1873 כאשר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1838-1933) פרסם את ספרו "חפץ חיים" (והחל להקרא על שם ספרו), שהוקדש כולו ל"לשון הרע".

 

חידושו הגדול של ה"חפץ חיים" נוגע לכך שקבע, כי אין לומר לשון הרע בפני רבים וכי שוגה מי שמוצא היתר באמרה התלמודית ממנה עשוי להשתמע, כי לשון הרע בפני שלושה או יותר ("אפי תלתא") אינה בגדר לשון הרע.

 

ראשי הפרקים של הלכות לשון הרע, מתוך ה"חפץ חיים":

 

כלל א:

איסור לשון הרע בפיו או ע"י רמז או מכתב, וגודל עונשו והשכר להשומר עצמו ממנו.

 

כלל ב:

דין לשון הרע באפי תלתא.

 

כלל ג:

איסור לשון הרע בפניו ושלא בפניו, ודרך שחוק, ואם אינו מבאר את שם האיש.

 

כלל ד:

דין איסור לשון הרע מדברים שבין אדם למקום ותיקון עונו.

 

כלל ה:

דין איסור לשון הרע מדברים שבין אדם לחבירו, וענין שלילת המעלות, ודיני לשון הרע שתלוי לפי האיש, ואיסור לשון הרע על נכסי חבירו.

 

כלל ו:

איסור קבלת ושמיעת לשון הרע, ואיך יתנהג אם נתפס בחבורת בעלי לשון הרע.

 

כלל ז:

דין לשון הרע בפני שלשה או בפניו (באפי תלתא ובאפי מרא), ודין אם שמע מהרבה אנשים, או קול יוצר בעיר, או ממסיח לפי תומו.

 

כלל ח:

איסור סיפור לשון הרע בכל ענייניו.

 

כלל ט:

דין אבק לשון הרע.

 

כלל י:

קצת פרטים מלשון הרע שבין אדם לחבירו, דהיינו אם אחד גזלו או עשקו או את חבירו וכיוצא בזה ובאיזה אופן מותר לגלות זה לאנשים

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים