זכויות שידור ופרשת ווימבלדון


מועדון ווימבלדון מוכר את הזכות לשדר את משחקי טורניר הטניס השנתי המפורסם שלו לגופים שונים, במישרין או בעקיפין. לכל גורם הרוכש זכויות שידור מוקנית הזכות לשדר את משחקי הטורניר במדינה מסוימת (ולעיתים אף במדיה מסוימת באותה מדינה, למשל, בטלביזיה, באינטרנט, במכשירים סלולריים ועוד). הזכות המוקנית היא זכות בלעדית, שאחרת שוויה הכלכלי יפחת באופן ניכר.
 
חברת Tele Eventרכשה בזמנו את הזכות לשדר את שידורי טורניר ווימבלדון. אלא שהיא התקשתה למכור את הזכויות שרכשה במחיר אופטימלי, שכן חברות הכבלים אפשרו למנויים לצפות בערוצים זרים ששידרו את השידורים (על פי רישיון, שחל במדינותיהם). לפיכך פנתה החברה לבית המשפט בדרישה שזה יורה על החשכת הערוצים הזרים, שעה שאלו משדרים שידורים שהזכויות לשידורם בישראל הוענקו לחברה באופן בלעדי.
 
השאלה הראשונה אותה צריך היה לבחון בית המשפט היתה, האם השידורים מוגנים בכלל מכוח דיני זכויות יוצרים. בית המשפט קבע, כי משחקי ספורט כשלעצמם אינם מוגנים בזכויות יוצרים, אולם הפקת שידורי הטלביזיה בהם רואים את המשחקים, מהווה יצירה עצמאית, הזכאית להגנה על פי החוק. מכאן ששידורי ספורט מוגנים מכוח דיני זכויות יוצרים ולא ניתן לבצע "ביצוע פומבי שלהם" (כמו שידור, בטלביזיה), ללא הסכמת הבעלים.
 
כל שופטי בית המשפט העליון הסכימו לפיכך, שאסור לשדר את השידורים כשידורים ראשוניים. השאלה הקשה יותר היתה, האם ניתן לשדר את השידורים כשידורי משנה. בשאלה קשה זו היתה מחלוקת חריפה בבית המשפט העליון.
 
שידורי הכבלים (וכיום גם הלוויין) נחלקים לשני סוגים: השידורים הראשוניים הם שידורים המופקים במיוחד עבור חברות הכבלים והלווין ומשודרים על ידן (ערוץ 3, ערוץ 8, ערוץ הספורט וכד'). בנוסף לכך משדרות חברות הכבלים והלווין מספר רב של ערוצים זרים, הנקלטים על ידן ומשודרים כמו שהן לצופים. בשידורים אלו, הנקראים שידורי משנה, פועלות חברות הכבלים והלווין כגורמי ממסר גרידא. הן אינן שולטות על תוכן הערוצים ומביאות אותם כמו שהם. השאלה בה התחבט בית המשפט העליון היתה, האם לחייב את חברות הכבלים למנוע ("להחשיך") ערוצים המשדרים שידורי ספורט אשר הזכויות לשידורם בישראל הוקנו לגורם אחר.
 
בפרשה התקיימו שני דיונים בבית המשפט העליון: דיון ראשון בהרכב של שלושה שופטים ודיון שני ("דיון נוסף") בהרכב של שבעה שופטים. בסופו של דבר הכריע בית המשפט העליון ברוב של ארבעה נגד שלושה לאסור על חברות הכבלים לאפשר את שידור הערוצים הזרים, כאשר אלו שידרו שידורי ספורט שהזכויות לשידורם בישראל הוקנו לגורם אחר. את התוצאה ראינו במונדיאל 2006, כאשר חברת צ'רלטון, שרכשה את זכויות השידור, הצליחה למנוע את שידור המשחקים בערוצים אחרים ובזכות המונופול על השידורים גבתה מחיר גבוה עבור חבילת השידורים.
 
לפסק הדין המלא של בית המשפט העליון בערעור (הדיון הראשון), לחצו כאן.
 
לפסק הדין המלא של בית המשפט העליון בדיון הנוסף (הדיון השני), לחצו כאן.
 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים