בריטניה הצטרפה לחקיקה בארה"ב - ישראל נותרה מאחור

בריטניה הצטרפה לחקיקה בארה"ב - ישראל נותרה מאחור

נשארנו בודדים במערב. העיתונים בישראל נותרו כמעט היחידים במדינות המערב שעדיין אינם נהנים מהגנה נרחבת מפני תביעות לשון הרע של גופים ציבוריים ואנשי ציבור - במקרים שבהם לא פורסם עליהם דבר בזדון. גם בבריטניה הלכו באחרונה צעד ניכר בהגנה על העיתונות: בפסיקה תקדימית קיבל לפני כמה שבועות בית המשפט העליון של בית הלורדים ("The Law Lords") את הערעור של העיתון "וול סטריט ג'ורנל", שנתבע על-ידי איש עסקים סעודי, מוחמד ג'מיל, לאחר שפרסם כי הרשויות בערב הסעודית עוקבות אחרי חשבונות הבנק של אנשי העסקים הגדולים במדינה.
השופטים הבריטים ביטלו את הפסיקה נגד העיתון, שהתקבלה בדצמבר 2003, ואת פיצויי הנזיקין בסך 40 אלף ליש"ט שהיה עליו לשלם לג'מיל. מעניין כי בדיון המקורי בתביעה טען ה"וול סטריט ג'ורנל אירופה" כי הנושא הוא בעל עניין לציבור, כיוון שהראה כי סעודיה משתפת פעולה במלחמה העולמית בטרור. הפסיקה החדשה, שתומכת בטענה של "עניין לציבור" כהגנה, מקרבת למעשה את החקיקה בתחום לשון הרע בבריטניה לחקיקה המתקדמת בנושא בארה"ב - שם יכולים אמצעי התקשורת לדווח על דמויות או גופים ציבוריים - כל עוד הפרסום לא נעשה בזדון או בפזיזות. בכך נפתח עוד פער בינינו לבין המערב בתחום הכל-כך חשוב של שמירה על יכולתה של העיתונות לבצע את התפקיד הקריטי ביותר שלה - ביקורת וחשיפה של אנשי וגופי ציבור.
בקצרה נאמר כי בעוד שבארה"ב, אוסטרליה, ניו-זילנד, ועתה גם בבריטניה מי שחושב שנפגע מהפרסום - התובע - צריך להוכיח בפני בית המשפט כי הפרסום עליו נעשה בזדון ובפזיזות, בישראל דווקא העיתון - הנתבע - צריך להוכיח כי כתב נכון, כי "אמת דיברתי", וכי עשה ככל יכולתו כדי לוודא ולבדוק את העובדות לפני פרסומן.
עו"ד אורי שנהר, שכתב את הספר "דיני לשון הרע", מלמד קורס בנושא באוניברסיטה העברית בירושלים ואף מייצג את "מעריב", מסכים כי ישראל נותרה בודדה במערכה. לדבריו, "עד 1964 טען המשפט המקובל, באנגליה כמו ברוב מדינות העולם, כי פרסום עיתונאי עובדתי שאינו אמת - לא יהיה מוגן (למעט בחריגות נדירות). בשנת 1964 קבע בית המשפט העליון בארה"ב במשפט "'ניו-יורק טיימס' נגד סאליבן" כי בנושאים ציבוריים ובנוגע לאנשי ציבור תעמוד לעיתון הגנה - אם לא פעל בזדון".
זו היתה פריצת דרך היסטורית, שהיתה חלק מהמהפכה הגדולה של שנות ה-60 של מרטין לותר קינג וזכויות השחורים בארה"ב. המשפט נסב על מודעה (לא ידיעה) שפורסמה אז ב"ניו-יורק טיימס" וביקרה את רשויות השלטון באלבמה הגזענית. אחראי המשטרה באלבמה, סאליבן, הגיש תביעה אישית נגד "הניו-יורק טיימס" וזכה. העיתון ערער עד שהנושא הגיע לבית המשפט העליון שקבע בפסק דין תקדימי והיסטורי כי למרות שהיו במודעה פרטים לא נכונים, הרי שעמדה לעיתון הגנה בגלל שלא פעל בזדון של ממש או בפזיזות נמהרת. ביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתורת לשון הרע. בריטניה, עד עתה, ישראל ויתר מדינות במערב נותרו מאז מאחור.
שנהר: "ארה"ב מספקת את ההגנה הגדולה ביותר לעיתונאים ולעיתונים וכמעט ואין שום סיכוי לתובעים ציבוריים לזכות במשפטי לשון הרע נגד עיתונים".
"ומה קורה אצלנו?
"היו ניסיונות בארץ שכשלו, כמו במשפט "הארץ" נגד חברת החשמל, שבו השופט מאיר משגר, אז שופט צעיר בעליון, ניסה להחיל וריאציה מסוימת מתוך הלכת 'ניו יורק טיימס-סאליבן', אולם בדיון הנוסף דחו שופטי הרוב בעליון את פסיקתו והוא נותר במיעוט".
"השינוי בבריטניה נעשה בבת אחת?
"לא. גם בבריטניה יש סדרה של פסקי דין בשנים האחרונות שהרחיבו את חופש הביטוי וההגנה שניתנת לעיתונים. בין היתר ניתנה 'הלכת ריינולדס' שקבעה שעצם זה שהפרסום אינו אמת - הדבר לא ישלול הגנה מהעיתון כשמדובר בנושאים ציבוריים. ההבדל הגדול הוא שיש לבחון את איכות הבדיקה והתחקיר של העיתון".
"אז נשארנו אחרונים?
"המשפט הישראלי נותר מאחור בעניין זה, אלא אם יפסקו אחרת. יש מגמות בפסיקה להרחיב את ההגנות על העיתונים - אבל הן נעצרו במחוזי. בית המשפט העליון עוד לא נתן פסיקה שאומרת שלמרות שהעובדות לא נכונות, העניין הציבורי בפרסום יצדיק מתן הגנה לעיתון".
" מה הטענה הנגדית?
"הטענה הגדולה של מבקרי הלכת 'ניו יורק טיימס-סאליבן' היא שהדבר לא הקל על העיתונים, שכן למרות שהם לא מפסידים במשפטי לשון הרע הם מוציאים הון על הליכים מקדמיים וההלכה מאפשרת לפשפש במעשיהם. מי שמכיר את העיתונות האמריקנית יודע שהעיתונות האיכותית בארה"ב היא קפדנית בתחום של תחקירים עיתונאיים. חשבו שתהיה הפקרות - וזה לא קרה".
"רמת העיתונות הישראלית אינה כזו?"
"לצערי, אני חושב שהעיתונות הישראלית לא מגיעה לרמה של עיתוני האיכות האמריקניים והבריטיים".
" אז עדיף להשאיר את המצב בארץ?
"בסופו של יום בית המשפט העליון יתיישר עם המקובל במערב. המקרה הנכון הראשון צריך להגיע אליו. אבל צריך לזכור גם את הצד השני, המשמעות של ההלכות היא שלאנשים שפורסם אודותיהם דברים שקריים ונגרם להם נזק - אין סעד. וזה לא מחיר טריוואלי. השאלה אם צריכים לחיות במצב שמפרסמים עובדות שקריות אודותיך בלי שתינתן לך אפשרות לסעד. זה לא פשוט".
"אפשר לטעון שאלה חלק מהסיכונים של אנשי ציבור.
"ה'ניו יורק טיימס' שהוא אבי ההלכה, מפרסם מדי יום בעמ' 2 תיקונים לידיעות שפרסם, בלי שהוא חייב. בעיתונות המכובדת יש פתרונות לעיתון. היום המגמות באקדמיה מדברות על כך שיעבירו את משפטי לשון הרע של אנשי ציבור ממשפטים שעסוקים בפיצויים למשפטים שיעסקו בחובות פרסום. זה יהיה אולי האיזון הראוי".

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים