סקס, צנזורה וסינון וולונטרי

מאת עו"ד אורי שנהר
פורסם ב"אותות" אוקטובר 2003

הפער העצום בין מדיניות בית המשפט העליון בקשר לפרסומות לבין תחושות מיאוס בקרב ציבורים נרחבים, היה המאפיין הבולט של כנס הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, אשר נערך בתחילת ספטמבר.

הנושא המרכזי בו דנו משתתפי הכנס היה סוגיית הגבלתן של פרסומות הפוגעות ברגשות הציבור ופרסומות שעושות שימוש אינטנסיבי במין. כללי הרשות השניה מסמיכים את הרשות לפסול פרסומת הפוגעת בטעם הטוב או ברגשות הציבור, או פרסומת הכוללת רמיזות מיניות. הכללים כפשוטם מסמיכים את הרשות לפסול פרסומת בעייתית, על פי שיקול דעתה, אולם בית המשפט העליון התערב בהחלטות הרשות והתיר לשדר פרסומות שנפסלו על ידה. הנימוק לכך היה שלמרות נוסח הכללים, מותר לפסול פרסומת רק אם תפגע פגיעה "קשה ומשמעותית" ברגשות רוב הציבור, או לפחות חלק ניכר ממנו. בכך החיל למעשה בית המשפט העליון על פרסומות בטלוויזיה את אותה הגנה ממנה נהנה חופש הביטוי הפוליטי או האומנותי.

שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, אשר הופיעה בכנס, מילאה תפקיד מרכזי בפסיקת ההלכות המעניקות הגנה נרחבת לפרסום מסחרי. השופטת דורנר, כליברטנית קלאסית, לא הביעה בכנס שמץ של ספק בנוגע לצידקת פסיקותיה. דורנר היא אומנם סמן שמאלי בבית המשפט העליון, בכל הנוגע לחופש הביטוי, והיא גם אמורה לפרוש בתוך פחות משנה, אולם גם אם השופטים האחרים נרתעים פחות מצנזורה, נראה כי הסיכוי לשינוי מגמה בבית המשפט העליון אינו גבוה. לי נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא חששם של שופטי בית המשפט העליון מפני זליגה של מגמות צנזוריאליות מתחום הפרסומות לתחומים החשובים להם באמת – חופש הביטוי הפוליטי והאומנותי.

העמדה הנחרצת של בית המשפט העליון כנגד פסילת פרסומות עומדת בסתירה למגמות הפוכות בציבוריות הישראלית. בכנס הוצג סקר עמדות בנוגע לפרסומות בטלוויזיה, אשר הוזמן על ידי הרשות השניה. הסקר הצביע על חוסר שביעות רצון רב מהפרסומות ובעיקר מהשימוש במין ובאלימות. לי נראה שעריכת הסקר לקתה בבעיות מתודולוגיות קשות, אבל אין ספק שהוא משקף תחושות אותנטיות בנוגע לפרסומות בקרב קבוצות רבות בציבור ולאו דווקא בקרב קבוצות דתיות או מסורתיות בלבד.

חברי מועצת הרשות השניה ובכיריה שותפים לתחושה שמשהו מאד לא בסדר עם הפרסומות הטלוויזיוניות. הפתרון שלהם הוא ניסיון לשנות את הכללים המשפטיים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון. הם מנסים לעשות זאת באמצעות פסילת פרסומות שתחייב את בית המשפט העליון לדון מחדש בהלכותיו. לצורך כך הם שלפו טיעון חדש שנקרא טיעון ה"הדרה" ולפיו הבוטות שבפרסומות גורמת להדרת ציבורים נרחבים (דתיים, מסורתיים, ערבים) מלהשתתף בחיים הציבוריים הישראלים, אשר הטלוויזיה המסחרית מהווה את הזירה המרכזית שלהם.

טענת ההדרה נוסתה בכנס על השופטת דורנר ולא עשתה עליה רושם רב. אני סבור שהגישה של הרשות השניה שגויה. בית המשפט העליון לא יחזק את הסמכויות הצנוזריאליות של הרשות. אולם גסות ומיניות בפרסומות ניתן לרסן גם בדרכים אחרות. הפתרון שלי מתבסס על השידורים הדיגיטליים. כבר היום יכול מנוי לחסום ערוצים מסוימים, אולם לא ניתן לחסום תוכניות מסוימות. אם נאפשר להקים גופים שיספקו שירותי סינון למנויים שלהם, נוכל לאפשר לצופים למנוע מעצמם מסרים לא רצויים. כך למשל, הורים יוכלו להתקשר לגוף סינון שיחסום עבור מנוייו כל שידור הכולל מסרים שאינם מתאימים לילדים. המשדרים המסחריים ידעו, לפיכך, כי אם לא יאמצו כללי סינון נוקשים וימנעו שידור של פרסומות בוטות, ייחסמו שידורים שלהם לצפייה של אוכלוסיות גדולות וכתוצאה מכך יפגע בהכרח אחוזי הצפייה בהם. להערכתי הפתרון המוצע יהיה יעיל יותר מכל מנגנון פסילה של הרשות המפקחת ובעיקר, הוא יהיה וולונטרי לחלוטין, כך שלא תהיה בו פגיעה כלשהי בחופש הביטוי.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים