קירקעו את תביעות הדיבה

מאת עו"ד אורי שנהר
פורסם ב"הפרקליטים – מגזין לשכת עורכי הדין" דצמבר 2000

על חברי הכנסת נמתחת ביקורת רבה, מוצדקת יותר או פחות. הם מתוארים כרודפי פרסום, פופוליסטים המונעים ממניעים אישיים. התיקון האחרון לחוק איסור לשון הרע (מס' 6) אינו מעיד על המניעים הפסולים של המחוקקים, אלא על טיפשות. טיפשות גרידא.

לחברי כנסת לא מעטים יש בטן מלאה על העיתונות. הם סבורים שאמצעי התקשורת פוגעים בשמם הטוב ללא הצדקה וכי בתי המשפט לא מגינים עליהם ולא ממצים את הדין עם משמיציהם. אחד מחברי הכנסת הללו הוא ח"כ מאיר שטרית.  לפני כארבע שנים הגיש שטרית הצעת חוק פרטית לפיה יוטל על מי שנמצא חייב בפרסום לשון הרע לשלם לנפגע פיצוי בסכום קבוע של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. שטרית טען, כי הצעתו תרתיע מפרסמי לשון הרע. 

אפשר לחלוק על הרציונל העומד בבסיס הצעתו של שטרית. חוק איסור לשון הרע מחמיר עם מפרסמים יותר מאשר במדינות אחרות, כמו בארצות-הברית למשל. הרתעה נוספת עשויה לפגוע עוד יותר בחופש הביטוי והעיתונות. ישנם גם מקרים בהם הטלת פיצוי בסכום מינימום תהיה מאוד לא צודקת. עם זאת, הצעתו של שטרית נועדה לקדם ערכים מסוימים וככזו היא היתה לגיטימית.

הצעתו של ח"כ שטרית אושרה בקריאה טרומית, ראשונה, שניה ושלישית והפכה לחוק, אלא שבדרך היא עברה שינויים מפליגים. בנוסח הסופי, הקבוע היום בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, נקבע, כי בית המשפט "רשאי" לחייב מי שביצע עוולה או עבירה של פרסום לשון הרע "לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".  במילים אחרות, החובה המוחלטת הומרה בסמכות רשות והסכום של 50,000 שקלים הפך מסכום פיצוי קבוע לתקרת הפיצוי, במקרה בו לא מוכיח הנפגע נזק.

מה שמדהים בתיקון הוא שהמחוקקים לא הבינו שהם מקלים דווקא עם מפרסמי לשון הרע ולא מחמירים איתם. לפני חקיקת החוק, נהנו התובעים מההלכה של בית המשפט העליון לפיה רשאי בית המשפט לפסוק לנפגע מלשון הרע פיצוי ללא הוכחת נזק. סמכות זו לא הוגבלה בסכום. מכאן שהתיקון לא הוסיף דבר לנפגעים, אלא הרע איתם.  כיום יוכל נפגע מלשון הרע, אשר יבחר שלא להביא ראיות להוכחת נזקיו, לקבל לכל היותר פיצוי של 50,000 שקלים, בעוד שלפני התיקון הוא יכול היה לקבל פיצוי הולם, כפי שזה ייקבע על-ידי בית המשפט, וללא הגבלה בסכום.

פרוטוקול הדיון של הישיבה בה אישרה הכנסת את התיקון מאיר את המחוקקים באור נלעג. תומכי החוק היו בטוחים שהם משיבים לאמצעי התקשורת כגמולם, שהתיקון ירתיע אמצעי תקשורת  וימנע פרסומים פוגעים. בפועל התקבל התיקון בצהלה באמצעי התקשורת.  חלק מפרקליטיהם אף טענו בבתי המשפט, כי יש להחיל אותו רטרואקטיבית. הסיבה לכך פשוטה. חלק ניכר מנפגעי הפרסומים  בעיתונות אינם רוצים או אינם יכולים להוכיח נזק.  עד לחקיקת התיקון היו אמצעי  התקשורת חשופים במקרים כאלה לתביעה ללא הגבלה בסכום. כיום יודעים אמצעי התקשורת, כי במקרים כאלו יסתכמו נזקיהם לכל היותר ב- 50,000 ₪. זהו סכום שכל אמצעי תקשורת במדינת ישראל יכול לעמוד בו. הוא בוודאי לא מרתיע.

אני סבור שהתיקון גם אינו ומוצדק לגופו. נניח שעיתון נפוץ יפרסם את שמו ותמונתו של אדם ויכתוב, כי הוא אנס את בנותיו הקטינות, כשבפועל לא יהיה בדברים שמץ של אמת. יסלחו לי אמצעי התקשורת (שאחדים מהם הם לקוחותיי), אבל פיצוי של 50,000 ₪ אינו פיצוי הולם על לשון הרע איומה כל-כך. בעבר יכל הנפגע לקבל פיצוי הולם, ללא שיביא ראיות להוכחת נזקיו. כיום הוא יהיה חייב לפתוח את פצעיו מעל דוכן העדים ולהעיד את עצמו ואת מכריו ובני משפחתו על הפגיעה האיומה שנגרמה. יתר על כן, יש גם שופטים שמפרשים את החוק כאילו גם אם מוכח נזק שהוא רק נזק  לא ממוני, מוגבל בית המשפט בפסיקתו לסכום של 50,000 ₪.

הדבר המקומם ביותר בתיקון אינו התוצאות האבסורדיות אותן הוא הביא, אלא העובדה שהוא פגע פגיעה קשה דווקא בערכים שביקשו חבר הכנסת שטרית וחבריו לקדם.  אני מקווה שחברי הכנסת ילמדו את הלקח. חקיקה, בייחוד חקיקה בנושאים אזרחיים, היא עניין למקצוענים. לחובבנים אסור לגעת בחקיקה אזרחית מורכבת, שכן את הנזקים שהם יגרמו גם אלפי משפטנים בקיאים וחכמים לא יוכלו לתקן.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים